פסק-דין בתיק ע"פ 3177/04

השופט מ' חשין:

           המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לאחר הודאה, בשתי עבירות: האחת עבירת שוד והאחרת ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות. משהורשע כך בדינו נגזר עונשו של המערער למאסר בפועל בן 36 חודשים ולהפעלת מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו למשך 10 חודשים, 6 מתוכם במצטבר ו-4 בחופף למאסר 36 החודשים. כן נגזר על המערער מאסר על-תנאי בן 18 חודשים.

           הערעור שלפנינו ערעור הוא על חומרת העונש.

           המעשים שהמערער הורשע בהם מעשים חמורים הם. לעניינה של עבירת השוד ייאמר, כי היה זה באחד הלילות שהמערער ושותפו לעבירה פרצו ונכנסו לחדרו של המתלונן במלון ושדדו ממנו טלפון סלולרי וכסף מזומן. הגיע המצב לידי כך, שהמתלונן ברח מחדרו ושותפו של המערער אף היכה אותו בידו. האישום השני נסב על ניסיון לשוד בחצי הלילה, כאשר הקורבנות היו אנשים שיצאו לחופשה ולנו באוהלים על חוף הים. המערער תפס את אחד המתלוננים, הצמיד סכין לגופו ודרש ממנו כסף תוך שהוא מאיים עליו כי ידקור אותו אם לא יקבל כסף כדרישתו. בהמשך הדברים, ולנוכח האיומים, נטל מתלונן אחר מפתחות רכב כדי לספק למערער את מבוקשו. אלא שאחד המתלוננים החל זועק בקול רם והמערער ברח מן המקום. כך סוכל מעשה השוד.

           בא-כוח המערער טען לפנינו שלוש טענות, ואלו הן: הטענה הראשונה היא זו שבגזר-הדין כתב שופט בית-משפט קמא כי המערער הורשע בעבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין בעוד שהמערער הורשע בעבירת שוד כהוראת סעיף 402(א) לחוק. טענה זו אין בה ממש, הואיל וברור על-פני הדברים כי נפלה פליטת קולמוס בגזר-הדין. אכן, כתב האישום המתוקן איננו מדבר אלא על סעיף 402(א) לחוק העונשין וכך אף הכרעת הדין וההרשעה. נוסיף עוד, כי בהמשכו של גזר-הדין מתאר השופט את מעשה השוד, ואם היה ספק בלב מי מה היתה כוונת בית-המשפט - בעינינו לא היה ספק - הוסר הספק ונעלם.

           טענתו השניה של בא-כוח המערער נסבה על הפער בין העונשים שנגזרו על המערער ועל שותפו, שהשותף עונשו נגזר אך ל-6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות (ונוסף על-כך מאסר על-תנאי, פיצוי אחד המתלוננים בסך 3,000 ש"ח, קנס כספי בסך 1,000 ש"ח והעמדה בשירות המבחן למשך שנה), בעוד אשר המערער נידון כאמור לשנות מאסר אחדות. עקרון אחידות הענישה, כך טען עורך-דין רחמים, מחייב אפוא להפחית באורח מהותי מעונשו של המערער. גם טענה זו אינה מקובלת עלינו ולו משום ההבדלים המשמעותיים שבין המערער לבין שותפו. ראשית לכל, המערער הורשע בשני אישומים בעוד אשר שותפו לא הורשע אלא בעבירה הראשונה בלבד. שנית, פער הגילים בין השניים - המערער היה בן 24 בעוד ששותפו היה בן 18 - יש בו כדי להסביר, ולו לכאורה, מי היה המוביל. שלישית, למערער עבר פלילי - הוא אף ריצה בעבר שתי תקופות מאסר, האחת בת 6 חודשים והאחרת בת 8 חודשים - בעוד אשר השותף לא הורשע כלל בעבר אף שעשה מעשים של עבירות שבגינן נידון לפיקוח קצין מבחן ולעבודות שירות לטובת הציבור. אפשר שהעונש שהוטל על השותף היה מקל במידה מסויימת מעבר לצורך, אך אין בדבר כדי לאצול על העונש הראוי שיוטל על המערער. בהקשר זה נוסיף כי בגזר-הדין שנגזר על השותף הסביר בית-המשפט הסבר-היטב מה טעם גוזר הוא על השותף את העונש שהוא גוזר עליו, להבדילו מן העונש שנגזר על המערער. על כל אלה נזכיר את המלצת שירות המבחן בעניינו של השותף, בעוד אשר בעניינו של המערער נמנע השירות מהמלצה.

           טענתו השלישית של עורך-דין רחמים עניינה היה במעשי העבירות לגופן ובנסיבותיו האישיות של המערער, אלא שגם באלה לא מצאנו יסוד לערעור. אנו מסתייגים בכל לשון של הסתייגות מתיאור מעשיו של המערער כ"מעשי שטות". המעשים היו מעשים קשים, ואין ספק בליבנו שהמתלוננים עברו טראומה לא קלה ממעשיו של המערער, הן המתלונן שהתפרצו לחדרו במלון עד שנאלץ להימלט מן החדר, והן המתלוננים שביקשו לנפוש על חוף הים ובחצי הלילה התנפל עליהם המערער בניסיון לשוד והוא מצוייד בסכין שהצמידה לגופו של המתלונן.

           סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור.

היום, כ"ה בכסלו תשס"ה (9.12.04).

ש ו פ ט                                      ש ו פ ט                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   של התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: